פסק-דין בתיק ה"פ 50277-01-12

בפני עתירה לביטול החלטת המשקם עו"ד אריה הרמלין מיום 14.12.11 (להלן - ההחלטה), לפיה בוטל פסק משקם קודם שניתן ביום 18.1.95 בהיעדר המשיבים.

1. להבנת הבקשה אין מנוס מתיאור הרקע ההיסטורי המתבטא בהליכים משפטיים שהשתרעו  על פני עשרות שנים. החוב ההיסטורי נוצר בתחילת שנות ה- 80 עת ניתן כנגד בעלה של המשיבה 1(להלן - המשיבה) חריטן יעקב ז"ל (להלן - המנוח) פס"ד כספי לטובת המשיב 4 (להלן - המושב) בגינו נפתח נגדו תיק הוצאה לפועל.

במסגרת הסדר בין המנוח לבין המושב שנערך בשנת 1984, הוסכם כי ביתו של המנוח במושב יימכר, התמורה תשמש לסילוק החוב, והמושב יעמיד לרשות המנוח דיור חלוף. המבקש, שהחזיק במועדים הרלוונטיים ברישיון עריכת דין, מונה ככונס נכסים וטיפל במכירת הבית, שאכן נמכר וכספי התמורה שולמו במלואם ע"י הרוכשים ישירות למבקש. בשנת 1992 נקרא המנוח לבית דין של מעלה.

לאחר בקשות אינספור במסגרת תיק ההוצאה לפועל, שמרביתן התייחסו לסוגיית הדיור החלוף, הגישו יורשי המנוח, המשיבים 1-3, נגד המבקש, תביעה כספית להשבת יתרת תמורת המכר, משלטענתם עלתה התמורה על סכום החוב, גם לאחר ניכוי ההוצאות והמיסים .

2. התביעה הועברה לבוררות, ובפסק בוררות שניתן ע"י הבורר, כב' השופט בדימוס יעקב שמעוני, ביום 31.1.05 (להלן - פסק הבוררות) נצטווה המבקש לשלם למשיבים סך של 63,088 ש"ח בתוספת הוצאות משפט, סכום המגלם את היתרה שאמורה הייתה להיוותר מכספי התמורה בגין מכירת הבית לאחר ניכוי ההוצאות. בפסק הבוררות המחזיק 15 עמודים התייחס הבורר לכל הסוגיה החשבונאית הכרוכה בחישוב החוב המקורי למושב, בתמורה שנתקבלה בגין המשק, בהוצאות שהיו כרוכות במכר (כולל דמי הסכמה במס שבח) והגיע למסקנה בדבר קיומה של יתרה שלא הועברה ע"י המבקש למנוח או ליורשיו.

3. בין לבין הוברר כי ההליך ההיסטורי בו פתח המושב כנגד המנוח לא נסגר וכי דרישת החוב שהגיש המושב נותרה תלויה ועומדת בגין יתרה לא מסולקת. נודע למשיבה כי בשנת 1995 התקיים דיון בפני המשקם דאז, בטענת המושב, שיוצג אז ע"י המבקש, באשר לדרישת החוב הנטענת.

יורשי המנוח לא קיבלו הודעה על הדיון, לא הגישו השגה ולא התייצבו, ומשכך ניתן נגדם ביום 18.1.95 פסק דין המחייב אותם לשלם למושב סך של 800,000 ש"ח (להלן - הפסק הראשון) בהסתמך על כך שביום 22.4.94 נמסרה למשיבה  הודעה על חוב שיש לה למושב וכי עליה להגיש השגה תוך 30 יום, שלא הוגשה.

4. המשיבה עתרה לביטול הפסק הראשון, בטענה לפיה לא בוצעה מסירה כדין וכי לא ידעה על ההליך, מה שגם שעסקינן בחוב שנפרע זה מכבר. ניסיון המבקש להוכיח כי המשיבים קיבלו את הפסק הראשון נכשל. בהחלטתו מיום 14.12.11 קיבל המשקם את עמדת המשיבים בדבר העדר זימון והורה כאמור על ביטול הפסק הראשון. משכך, דן המבקש בדרישת החוב, נשוא הדיון הראשון, ודחה אותה. המשקם בדק את הנושא החשבונאי, והסתמך בין היתר גם על פסק הבוררות וקבע שתמורת הבית עלתה על סכום החוב למושב, לדבריו:  " אילו היו נלקחים בחשבון התשלומים ששולמו כתוצאה ממכירת הבית כפי שקבע הבורר, בעוד סכום מחיר הבית עלה על חוב המבקשת לאגודה, היה כרטיס החברים מתאפס ביום 12/87, פעולה שהאגודה אמורה היתה לבצע ולא ביצעה. משפעולת ביטול החוב לא בוצעה עם קבלת כספי מכירת הבית, נותר החוב בכרטיס ולא התאפס, שכן האגודה נמנעה מלבצע את פעולת האיפוס במועד" (להלן -
" החלטת המשקם".

המבקש, הטוען כי  יתרת חוב הנטענת הומחתה לו ע"י המושב (ואכן הסכם הפשרה בת.א. 8229/07 מאפשר למבקש " לנסות" ולגבות את חובות המשיבים " במידה ויישארו חובות כאלה") אינו משלים עם הקביעות נשוא החלטת המשקם, ומכאן עתירת הביטול שלפני.

5. ואלו הם עיקרי טענותיו של המבקש:

א.      המשיבים הגישו את הבקשה לביטול הפסק הראשון בשיהוי,  12 שנים לאחר שניתן.

ב.       על ביטול פסק משקם חל סעיף 28(ב) לחוק ההסדרים, ומוסמך לדון בו בית המשפט בלבד.

ג.        החובה לסתור את כרטיס האגודה מוטלת על כתפי המשיבים. בהיעדר ראיה, כמו גם הודאה מפורשת בחקירתם שאין הם יודעים מה גובה החוב, היה מנוע המשקם מלפעול בניגוד לסעיף 12 לחוק ההסדרים.

ד.       המשקם לא יכול היה לקבוע כי אין חוב לאגודה, מבלי להזמין את כלל נושי האגודה.

ה.      המשקם לא דן בנושא העיקרי שהתבקש לדון בו, דהיינו עריכת חישוב מחודש של יתרת החוב תוך קיזוז התמורה בגין הבית, שלא היה בה כדי לסלק לחלוטין את החוב.

ו.        טעות גלויה על פני הפסק - המשקם לא פירש נכונה את דף החשבון של האגודה ולא הבחין כי התאריך פברואר 1987 משקף את מועד ההדפסה ולא את מועד ערך החוב.

6. המשיבים תומכים בהחלטת המשקם מנימוקיה. בתשובתם הם סוקרים את ההליכים המרובים שנתקיימו בינם לבין המבקש, שמונה ככונס נכסים למכירת הבית, אך לא העביר להם את יתרת התמורה שהתקבלה ממכירת המשק ובית המגורים. המשיבים מפנים לפסק הבוררות שחייב את המבקש לשלם להם את יתרת התמורה. לטענתם, המבקש מתחמק מתשלום החוב, ולכן נקט נגדם בהליכי סרק שונים [בשנת 2006 בקשה לפסק דין הצהרתי לביטול חובו כלפי המשיבים; בשנת 2007 תביעה כספית נגד המשיבים ונגד האגודה].

לדבריהם, רק במרץ 2006 נודע להם על הפסק הראשון, שהרי סברו כי החוב סולק זה מכבר ולא ידעו כלל על קיומו של הליך נוסף. הפסק הראשון ניתן בהיעדרם ומבלי שזומנו כדין.